לוגו קרן ברל כצנלסון

קונספציה #8 ישראל חזקה עם מגזר ציבורי חלש

ממשלות הימין החלישו את המערכת הציבורית במשך שנים והביאו אותה לקריסה. ב-7 באוקטובר, כשהמדינה לא תיפקדה, התברר שהרעבת השירותים החברתיים גובה מחיר כבד

2003

שר האוצר בנימין נתניהו נושא את נאום "השמן והרזה", שבו הוא קובע כי המגזר הציבורי הוא "הבעיה של כלכלת ישראל" המהווה נטל על האזרחים, ומשיק תוכנית לקיצוצים מרחיקי לכת בשירותים החברתיים ובשכר עובדי המערכת הציבורית

2004

נתניהו מקדם את חקיקת כלל ההוצאה, שמחייב את ממשלות ישראל לצמצם בהדרגה את ההשקעה בשירותים לאזרח בתקציב המדינה

2014

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, קובעת: הממשלה לא נותנת מענה לצרכים של הציבור, אין מנוס מלהגדיל את ההוצאה הציבורית.

2016

ישראל יורדת למקום אחד לפני האחרון במערב בהוצאה הציבורית על שירותים חברתיים

2022

ישראל סובלת ממשבר חסר תקדים במערך השירותים החברתיים, כולל מחסור של 1,500 עובדים סוציאליים ויותר מ-10,000 פסיכולוגים.

יוני 2023

דו"ח ה-OECD קובע כי מספר הרופאים לנפש בישראל נמוך ב-10% מהממוצע במערב ומזהיר מפני מחסור קיצוני

ספטמבר 2023

מדווח כי הממשלה קיצצה את המימון לעמותות בריאות הנפש ב-70% מאז משבר הקורונה. מרכזי בריאות הנפש נאלצים לצמצם את שעות הפעילות בשל מחסור חמור בכוח אדם. יו"ר ארגון רופאי המדינה קובע כי מערך בריאות הנפש קרס.

אוקטובר 2023

בעקבות מתקפת חמאס, מאות אלפי אזרחים מוצאים את עצמם ללא קורת גג, פצועים, בטראומה נפשית ובמצוקה קשה. המדינה אינה מסוגלת לדאוג לכל האזרחים הזקוקים לשירותי רווחה ובריאות הנפש, וקוראת לפסיכולוגיות ועובדות סוציאליות לבוא לעבוד בהתנדבות

20 שנה בדיוק חלפו מאז שבנימין נתניהו, כשר האוצר, נשא את הנאום המפורסם על "השמן והרזה". הנמשל, שלפיו המגזר הפרטי הרזה והיעיל נושא על גבו את המערכת הציבורית השמנה והמסורבלת, נועד להצדיק את המדיניות הכלכלית שיזם אז – הורדת מיסים לצד קיצוצים מרחיקי לכת במגזר הציבורי בישראל, ובפרט במערך הביטחון הסוציאלי ובשכר עובדות ועובדי המערכת הציבורית. 

המדיניות הזאת, שאכן הביאה לצמצום משמעותי בהוצאה הציבורית, משקפת יותר מכל את קונספציית הימין הכלכלי שביססה את אחיזתה במשק הישראלי כבר באמצע שנות ה-80 והגיעה לשיאה בשני העשורים הראשונים של שנות ה-2000. לפי הקונספציה, קיצוצים במערך השירותים החברתיים והפרטת חלקים נרחבים ממנו לא מחלישים את המערכת אלא "מייעלים" אותה. כך, לכאורה, ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו – גם להקטין את ההוצאה על שירותים כדי לשמור על יחס נמוך בין החוב לתוצר ולהקל על תשלומי המיסים, וגם לשמור על רמת שירותים נאותה. את המדיניות הזאת הובילו שורה של ממשלות ושרי אוצר, בגיבוי גופי ימין כלכלי דוגמת "פורום קהלת", שהשפעתו על מדיניות הממשלה הלכה וגברה בשנים האחרונות.

למעשה, וכפי שהודו כלכלנים רבים ברחבי העולם, קונספציית ההרעבה של המגזר הציבורי קרסה כבר במשבר הקורונה. אז התברר שתחת המדיניות הקיימת, המדינה פשוט לא מסוגלת לתפקד בשעת חירום. כדי לצלוח את תקופות הסגרים והבידוד, נדרשו ממשלות בכל העולם לספק לאזרחיהן מענה רחב בהרבה ולהגדיל באופן דרמטי את ההשקעה במערכת הבריאות הציבורית. בישראל, לעומת זאת, המסר לא נקלט וההרעבה נותרה המדיניות הרשמית.

ערב טבח ה-7 באוקטובר וההשלכות הדרמטיות שלו על החברה הישראלית, המדינה סבלה ממחסור של כ-1,500 עובדים ועובדות סוציאליים ולמעלה מ-10,000 פסיכולוגים בשירות הציבורי. דו"ח ה-OECD שפורסם השנה קבע שמספר הרופאים לנפש בישראל נמוך ב-10 אחוזים מהממוצע במדינות המערב, והזהיר מפני מחסור קיצוני. שישה ימים לפני שבת השחורה, פורסם כי הממשלה קיצצה את המימון לעמותות בריאות הנפש ב-70% מאז משבר הקורונה, ומרכזי בריאות הנפש החלו לצמצם דרמטית את שעות הפעילות עקב מחסור חמור בכוח אדם. לפי יו"ר ארגון רופאי המדינה, ד"ר זאב פלדמן, ענף בריאות הנפש כבר קרס. "אם צריך לחכות לפעמים שנה לטיפול בפגיעות אקוטיות, זה אומר שהשירות לא קיים", הסביר.

ערב טבח ה-7 באוקטובר וההשלכות הדרמטיות שלו על החברה הישראלית, המדינה סבלה ממחסור של כ-1,500 עובדים ועובדות סוציאליים ולמעלה מ-10,000 פסיכולוגים בשירות הציבורי.

במצב הזה הגיעה מדינת ישראל ל-7 באוקטובר – אסון לאומי בעל השלכות חסרות תקדים בתחום הרפואה, הרווחה, בריאות הנפש וכל יתר השירותים החברתיים – בדיוק מה שממשלות הימין שחקו וקיצצו בהתמדה במשך שנים. לא פלא שברגע האמת, המערכת לא הצליחה להתמודד עם המשימות שהוטלו עליה.בהיבטים מסוימים, מצב זה נותר על כנו.

מאז האסון, נשות ואנשי המקצוע של מערכת הבריאות ובריאות הנפש, הרווחה והחינוך עובדים מסביב לשעון, בכל הארץ, במתן תמיכה ראשונית וטיפול בנפגעים ובמעגליהם הקרובים – אך ידם קצרה מלהושיע. במקום שהמדינה תספק לציבור את העזרה הראשונה הנפשית והטיפולית שהוא כה זקוק לה, אלפי עובדים ועובדות סוציאליות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות ומטפלות אחרות שעובדות בשגרה בשוק הפרטי התגייסו לעבוד בהתנדבות. את הוואקום שיצרה המדינה מילאו יוזמות אזרחיות והתנדבותיות.

במקום שהמדינה תספק לציבור את העזרה הראשונה הנפשית והטיפולית שהוא כה זקוק לה, אלפי עובדים ועובדות סוציאליות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות ומטפלות אחרות שעובדות בשגרה בשוק הפרטי התגייסו לעבוד בהתנדבות. את הוואקום שיצרה המדינה מילאו יוזמות אזרחיות והתנדבותיות.

יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, אמרה כי "בתום מצב החירום צפויה קטסטרופה כללית בחברה כולה בתחומי הרווחה ובריאות הנפש", וגם אחד ממנהלי בתי החולים לבריאות הנפש הודיע כי "כשתיגמר המלחמה יהיה צונאמי שלא נצליח להתמודד איתו".

למרבה האבסורד, המדינה, במקום להרחיב מיד את גיוס העובדות הללו לשורותיה, הפיצה בעצמה מודעות שבהן ביקשה ממטפלות ומטפלים לעבוד בהתנדבות.

בניגוד למחדל הביטחוני האדיר שהפתיע את המערכת כולה, במקרה של השירותים החברתיים לא הייתה שום הפתעה – מה שנמצא על סף קריסה בשגרה, קורס בחירום. כבר כמה שנים שמערכת השירותים החברתיים נמצאת במשבר. מנהלים ומנהלות בכל קשת השירותים החברתיים מדווחים על תת-תקינה, על שיעורי עזיבה גבוהים של אנשי מקצוע ועל קושי לגייס עובדות ועובדים מתאימים בשל שכר ותנאי עבודה ירודים.

גם מערכת הבריאות הציבורית, שנחשבה במשך שנים לאחת מהאיכותיות בעולם, סובלת משחיקה מתמדת ביכולת לספק טיפול ראוי בשל זמני המתנה ארוכים ומחסור בציוד ובכוח אדם, ומתקשה לספק מענה בריאותי כולל לצרכים הנפשיים, ההתפתחותיים והתפקודיים של הציבור. המצב חמור במיוחד, כאמור, במערכת בריאות הנפש והפסיכולוגיה הציבורית – תחומים שהורעבו עד כדי כך שהם אינם יכולים לספק אף אחוז קטן מהצרכים של האוכלוסייה בשגרה, ובטח שלא בחירום.

גם מערכת הרווחה הישראלית, שנדרשת כעת לעבודה מאומצת, סובלת בימים רגילים מעומס רב, ממעמד ציבורי ירוד, מהפרטה נרחבת המלווה בתת-פיקוח ומאיכות נמוכה של שירותים חוץ-ביתיים. לפי נתוני איגוד העובדות הסוציאליות, שהתפרסמו לאחרונה בראיון עם ראש האיגוד, עוד לפני האסון היה מחסור אקוטי בעובדות סוציאליות, שהוביל למצב שבו עו"סית אחת אמורה לטפל לבדה בתיקים של כ-250 משפחות.

לפי נתוני איגוד העובדות הסוציאליות, שהתפרסמו לאחרונה בראיון עם ראש האיגוד, עוד לפני האסון היה מחסור אקוטי בעובדות סוציאליות, שהוביל למצב שבו עו"סית אחת אמורה לטפל לבדה בתיקים של כ-250 משפחות.

הקושי העצום של המערכות החברתיות הציבוריות לתת מענה הולם לנפגעי המתקפה הוא תולדה של קונספציית המדינה הרזה, ומבטא בצורה הברורה ביותר את קריסתה. 

התגייסותה של החברה האזרחית להעניק סיוע בעקבות האסון היא נקודת אור. כפי שמתברר בחודש האחרון, על רקע מצבה הירוד של המערכת הציבורית – היא גם חיונית להישרדות המדינה. אך היא לא יכולה להחליף מערכות ציבוריות מתפקדות. יוזמות פרטיות לא יכולות להגיע לכל מי שזקוק להן ולשמור על אמות מידה של שוויוניות, מקצועיות ורצף טיפולי. ועוד דבר חשוב לזכור – הן זמניות. גם אחרי שהקשב ותשומת הלב הציבוריים יעברו הלאה, הנפגעים ימשיכו להזדקק למענה ולשיקום ארוך ורצוף. עם שוך הקרבות, כשהלוחמים בחזית יחזרו לביתם, עובדות ועובדי השירותים החברתיים יישארו לבדם בחזית הקשה והממושכת של שיקום הפרטים שנפגעו והחברה כולה. בלי שינוי עמוק ויסודי באופן שבו המדינה מתייחסת לעובדות ולעובדים הללו, אין להם סיכוי לנצח בה ואין לחברה האזרחית סיכוי להשתקם.