שנים מספרים לנו שהימין חזק, השמאל חלש, ושנתניהו הוא מר ביטחון. בפועל, ממשלות הימין הובילו את ישראל לשפל ביטחוני חסר תקדים – ולא במקרה
לקראת בחירות 2015 קמפיין הליכוד פרסם סרטון בו נראים לוחמי דעאש נוסעים בטנדר לבן ומניפים את דגלי המדינה האיסלאמית. הלוחמים עוצרים ליד נהג ישראלי ושואלים במבטא ערבי: “איך מגיעים לירושלים, אח שלי?" הנהג משיב: "קחו שמאלה". הסרטון נחתם בסלוגן: “השמאל יכנע לטרור", על רקע שחור ותופי מלחמה. ואחריו – “זה אנחנו או הם. רק הליכוד בראשות נתניהו".
שבע שנים לאחר מכן הושבעה הממשלה הכי ימנית שהייתה לנו אי פעם, ותוך פחות משנה קמפיין הבלהות של הליכוד הפך למציאות המסויטת של כולנו. טנדרים לבנים מלאים בלוחמי חמאס חדרו לישראל, טבחו בילדים, נשים וגברים וחטפו מאות אזרחים לעזה, יוצרים את המשבר הביטחוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל.
הפער בין ההצהרות הפומפוזיות של הנהגת הימין לבין ההישגים שלהם בשטח איננו מקרי. הוא תוצאה של התנהלות ארוכת שנים שמשתמשת ברטוריקה "חזקה" כדי להסוות מדיניות חלשה ומסוכנת.
בדיבורים הימין תמיד היה חזק: ב-1999 נתניהו שיווק את עצמו כ"מנהיג חזק לעם חזק", ב-2006 הכריז שהוא "חזק מול החמאס", וב-2009 הבטיח "למוטט את שלטון חמאס"
נתניהו שיווק עצמו כ"מנהיג חזק לעם חזק" עוד ב-1999, הכריז שהוא "חזק מול החמאס" ב-2006 והבטיח "למוטט את שלטון הטרור של חמאס" ב-2009. אביגדור ליברמן טען שרק הוא ״מבין ערבית״. בנט התחייב ש״ינצח את חמאס״, בן-גביר הודיע שעוצמה יהודית יראו לכולם מי ״בעלי הבית״ וש״על כל טיל שלהם״ יקבלו הפלסטינים ״50 טילים שלנו״.
אך במבחן התוצאה, מאחורי האיומים ודברי הרהב, במשך 14 שנות שלטונו הימין לא מוטט את חמאס אלא חיזק אותו. גם הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות – שלטענת הימין היו רעיון עיוועים – מעולם לא שונו או בוטלו על ידי ממשלות נתניהו. שום אלטרנטיבה לא הונחה על השולחן: בימין התעקשו שהדרך היחידה להתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא "לנהל אותו" – להפעיל כוח מסיבי ולהתפלל שתיווצר ״הרתעה". הקונספציה הזו קרסה. במקום שקט, קיבלנו סבבי לחימה חוזרים ונשנים בעזה, אינתיפאדת סכינים, פיגועי ירי ועוד. בהיעדר משנה ביטחונית סדורה ומדיניות רצינית ומקצועית שתוכל להתמודד עם המציאות הקשה, הימין התמכר להצעות מגוחכות וסמליות – שכל קשר בינן לבין הגנה על ביטחוננו מקרי בהחלט.
בעשור הקודם היה זה ליברמן שקידם את חוק עונש מוות למחבלים כהצעת הדגל של מפלגתו. העובדה שגורמי המקצוע, ובראשם ראש השב"כ, חשבו שמדובר בהצעה מסוכנת שלא תביא הרתעה אלא תעודד חטיפות יהודים – לא שינתה דבר עבורו או עבור שאר הגורמים בימין שאימצו את ההצעה מאז. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שכהונתו הוגדרה עוד לפני ה-7 באוקטובר כאחת התקופות הקטלניות ביותר בישראל מאז האינתיפאדה השנייה, הוא הבריון התורן שעוסק בהצעות חסרות משמעות כמו סגירת מאפיית הפיתות של אסירים בטחוניים ורדיפה אובססיבית אחרי דגלי פלסטין.
השר בן גביר עסוק בסגירת מאפיית פיתות לאסירים הבטחוניים וברדיפה אובססיבית אחר דגלי פלסטין. מאחורי ההצגות הללו מתגלה ההפקרות הגדולה: עוד לפני 7 באוקטובר, כהונתו כשר לביטחון לאומי הוגדרה כאחת התקופות הקטלניות בישראל מאז האינתיפאדה השנייה
המשנה הביטחונית העקבית היחידה שהציע הימין לאורך השנים הסתכמה בהרחבת ההתנחלויות בטענה שבניית בתים וגני ילדים בלב אוכלוסייה עויינת היא הערובה לביטחון ישראל. כך, למשל, קבע בנט ב-2018 כי "התשובה לטרור היא לחסל הרבה מחבלים ולבנות הרבה יישובים". אלא שגם מאחורי מפעל ההתנחלויות לא עמדה תפיסה מקצועית מפוכחת שמעמידה בראש מעייניה את ביטחון ישראל – כי אם קמפיין להצדקת מדיניות משיחית שאיננה נהנית מתמיכה ציבורית.
מנחם ראובן פליקס, מראשי "גוש אמונים", הודיע כבר ב-1979 כי ״ההתנחלות עצמה… איננה נובעת מטעמי ביטחון או מצרכים פיזיים אלא מכוח ייעוד, ומכוח שיבת ישראל לארצו". גם דניאלה וייס, מראשי תנועת המתנחלים, הסבירה ש"דוגמה חמורה לעיוות רעיוני הינה ההדגשה על הקמת יישובים יהודיים רק משום היותם צורך בטחוני".
עם השנים התברר שההתנחלויות בשטחים אינן נכס ביטחוני אלא נטל. וכשמנהיגי המתנחלים גילו שאזרחי ישראל מעדיפים ביטחון ושקט על פני עוד מאחז בלב אוכלוסייה פלסטינית – הם שינו גרסה. המדיניות המשיחית הוסוותה מאחורי טיעונים ביטחוניים. העיתונאי עקיבא נוביק, למשל, העיד שבמחאה נגד ההתנתקות, "מה שהניע אותנו היה קודם כל אהבה לארץ ולאדמה… רק כשהבנו שהשפה הזאת לא עובדת, הגיע הטיעון הביטחוני".
כפי שהעיד עקיבא נוביק, המחאה נגד ההתנתקות לא נולדה מחשש ביטחוני. "מה שהניע אותנו היה קודם כלאהבה לארץ ולאדמה. רק כשהבנו שהשפה הזאת לא עובדת, הגיע הטיעון הביטחוני"
למען האמת, האידיאולוגיה של הימין המתנחלי מבוססת על הקרבת ביטחון ישראל – לא שמירה עליו, ורואה במוות של המוני ישראלים מחיר נסבל בדרך לגאולת הארץ. השרה למשימות לאומיות, אורית סטרוק, קראה בתחילת השנה לכבוש מחדש את עזה ולהקים בה התנחלויות. "לצערי", אמרה, "שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, אבל בסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל. לא תהיה ברירה אלא לעשות את זה". בהזדמנות אחרת אמרה: "זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים".
המחיר הנורא ששילמה החברה הישראלית על ההפקרות הביטחונית של ממשלות הימין ב-7 באוקטובר לא שינה את התפיסה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכן טען סמוטריץ' ש"אולי היינו צריכים לקבל את המכה הנוראה והכואבת הזאת כדי להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו", ועמיחי פרידמן, רב בחטיבת הנח"ל, הסביר לחיילי החטיבה כי "זה החודש הכי משמח בחיים מאז שאני נולדתי… הארץ שלנו, כל הארץ, כולה. כולל עזה, כולל הלבנון, כל הארץ המובטחת, אנחנו נחזור. גוש קטיף זה כזה קטן לעומת מה שאנחנו נגיע, בעזרת השם".
כדי למצב עצמם כ"חזקים בביטחון", הקפידו מנהיגי הימין לא רק להפריח איומים חריפים באלימות אלא גם לנהל מלחמת חורמה – לא בחמאס – כי אם בשמאל הישראלי. השמאל צוייר כנאיבי, שוגה באשליות אוטופיות ומונע משיקולי מוסר מופשטים ולא משיקולים ביטחוניים מוצקים. חתירתו לסיום סכסוכים באמצעות הסכמים מדיניים נתפסה כפנטזיה פציפיסטית.
אבל האמת שונה לחלוטין. "הייתי שר הביטחון כשפרצה האינתיפאדה", הסביר רבין את הרקע לתמיכתו בתהליך מדיני. "הפעלתי כוח, אמצעים חריפים… אבל הגעתי למסקנה במחצית 1988 שבלי מהלך משולב של הפעלת כוח אבל גם הצעה לפתרון מדיני, לא נגיע לפתרון הבעיה".
גם כיום, תמיכת השמאל בפתרון מדיני זהה לעמדת המומחים לביטחון. ב-2016, זיהה זאת אפילו ח"כ דוד ביטן. "יש בעיה בתפקידי ראש המוסד והשב"כ", אמר, "משהו שם עושה אותם שמאלנים". ה"משהו הזה" הוא אותה הכרה מפוכחת שביטחון משמעותו להכיר במגבלות הכוח הצבאי לבדו. ב-2014 סיים אגף התכנון במטה הכללי עבודת מחקר ארוכה ויסודית שבחנה האם וכיצד יוכל צה"ל לשמור על ביטחון ישראל במציאות של שתי מדינות. "מסקנת הצוות הייתה די ברורה", אמר ראש אגף התכנון דאז, אלוף (מיל') נמרוד שפר. "אפשר לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל באופן טוב, מבלי להתפשר, במציאות של שתי מדינות". גם הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק העיד ב-2015 כי "אם תאספו את כל ראשי המטה הכללי של צה"ל, את כל אלופי פיקוד המרכז, ראשי השב"כ וראשי אמ"ן – 90 אחוז מהם יאמרו לכם שצה"ל ייטיב להגן על אזרחי ישראל מגבול בינלאומי מוכר".
ישראל מתמודדת עם סכסוך לאומי קשה, מדמם וארוך שנים. עוד מימי ההגנה והפלמ"ח – שהוקמו על ידי מפלגות השמאל והתנועה הקיבוצית – השמאל הישראלי היה מושקע בסיפוק צרכי הביטחון של ישראל. הפתרונות המדיניים שהציע לאורך השנים היו תוצאה של מדיניות מקצועית ומפוכחת – לא של כמיהה לפסטיבלים בוודסטוק. הצהרות פומפוזיות על נקמה וחזונות על אדמה קדושה לא יעזרו לנו. כעת, כשהתנפצה אשליית "נתניהו מר ביטחון" ו"הימין חזק בביטחון", הגיעה העת להכריע: האם נשאף למדיניות ביטחונית רצינית ומקצועית, או שנסתפק שוב בפרחחים שמדיניות הביטחון שלהם מסתכמת בסיסמאות כמו "לזרוק פצצת אטום על עזה"?
