קונספציה #7
שיסוי והסתה לא פוגעים בביטחון
מדינה שהישרדותה תלויה ב"צבא העם" לא יכולה להרשות לעצמה הנהגה שמסיתה באופן שיטתי נגד חצי מהעם
מאז אותה לחישה מפורסמת באוזנו של הרב כדורי ב-1997 ("השמאל שכחו מה זה להיות יהודים") ועד וידויו של יועצו נתן אשל ב-2019 ("השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו"), ממשלות נתניהו קידמו בנחישות את חלוקת הציבור בישראל לשני מחנות עוינים. מצד אחד, הישראלים ה"אמיתיים" – פטריוטים, נאמנים, אוהבי ארצם ועמם (כלומר, תומכי נתניהו); ומצד שני, ישראלים אמיתיים פחות – גיס חמישי שמשרת אינטרסים זרים ולא באמת שייך לעם היהודי או למדינת ישראל (ערבים, שמאלנים וכל מתנגדי נתניהו).
הפוליטיקה המקטבת שהובילו נתניהו ושותפיו אמנם חסרת תקדים בישראל, אך מוכרת במחקר על מפלגות פופוליסטיות בעולם. הפופוליזם מחלק את הציבור ל"עם האמיתי״ ול״אליטות בוגדות ומנותקות״, ובתרגום לישראלית – ישראל הראשונה וישראל השנייה. פוליטיקאים פופוליסטים מציגים עצמם בתור הנציגים הבלעדיים, הנצחיים והבלתי מעורערים של העם כולו – ואת מתנגדיהם כאליטות מנותקות במקרה הטוב וכבוגדים של ממש במקרה הרע.
תחת שלטון הליכוד, הפופוליזם השתלט על מחנה הימין. אחרי שנים של הסתה נגד ערבים, שמאלנים ויריבים פוליטיים, בשנה האחרונה סימנו בממשלה את מאות אלפי המוחים נגד ההפיכה המשטרית – שרבים מהם מסכנים כעת את חייהם בחזית – כאנרכיסטים ובוגדים. שר התקשורת שלמה קרעי איחל לטייסים המפגינים: "לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם". עד מהרה התברר כי לא רק שהמדינה זקוקה נואשות לחיל האוויר שלה, אלא גם לשאר ארגוני המחאה. את הארגונים האזרחיים האלה – שהתאוששו הרבה לפני מוסדות המדינה ומובילים את מאמצי הסיוע לנפגעים ולחיילים מאז פרוץ המלחמה – האשים נתניהו רק באחרונה שהם "חברו לאש"ף ולאיראן".
את ארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית – שהתאוששו הרבה לפני מוסדות המדינה ומובילים את מאמצי הסיוע לנפגעים ולחיילים מאז פרוץ המלחמה – האשים נתניהו רק באחרונה שהם "חברו לאש"ף ולאיראן"
את המחיר הנורא מכל על המחדל הביטחוני של ממשלות נתניהו שילמו בשבת השחורה הקיבוצים בעוטף עזה: בארי, ניר עוז, נחל עוז, כפר עזה, נירים ואחרים. תושביהם, שנטבחו, נפצעו ונחטפו, הם אלה שאנשיו של נתניהו מסמנים כבר שנים כ"פריבילגים" מדושני עונג מ"ישראל הראשונה". הגדיל לעשות בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, שכינה ב-2020 את תושבי הקיבוצים "קומוניסטים ארורים" ואף השווה את התנועה הקיבוצית למפלגה הנאצית. השר דודי אמסלם, מצדו, השווה את תושבי הקיבוצים ל"לבנים בדרום אפריקה" במהלך נאום הסתה שנשא נגדם בכנסת.
אך אחים לנשק ותושבי הקיבוצים הם רק האחרונים בשרשרת קורבנות ההסתה של הימין הפופוליסטי. כבר ב-2013, ארגון הימין ״אם תרצו״ סימן פעילי שמאל כ"שתולים" שמשתפים פעולה עם האויב. נתניהו עצמו שיקר בבחירות 2015 ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", ושנה לאחר מכן טען שמפלגות השמאל חוגגות החלטות אנטי-ישראליות באו"ם ״כמעט כמו הרשות הפלסטינית וחמאס״. נפתלי בנט, בטרם הפך ממנהיג הציונות הדתית לראש ממשלה ממלכתי, הסביר ש"אוטו-אנטישמיות היא תופעה חברתית-פסיכולוגית שבה יהודי מפתח בוז ועוינות אובססיביים כלפי המסורת היהודית, מנהגים, וכלפי יהודים שומרי מסורת" – כל זה כדי לטעון ש"עיתון הארץ לוקה באוטו-אנטישמיות״. גם אריה דרעי הכריז ב-2020 כי לממשלת השינוי שתקום תהיה ״שנאה ליהדות״. ארז תדמור, ממקימי אם תרצו ודובר קמפיין הליכוד ב-2019, קבע אז כי "בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ג', ד' ו-ה' שזה אנחנו, שזה רוב העם. הילדים של השמאל כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. הם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית". בקיצור, בקמפיין הימני ארוך השנים האוכלוסייה בישראל מתחלקת לשניים: תומכים בממשלה – ובוגדים אנטישמים ששונאים את ישראל.
מחקרים בעולם מראים בעקביות כי ממשלות פופוליסטיות פחות כשירות בניהול מצבי משבר לאומיים, וכי חברות מקוטבות פגיעות יותר ללוחמה פסיכולוגית ודיסאינפורמציה
הסכנה הטמונה בפריחה של פוליטיקה פופוליסטית רעילה במקום כמו ישראל איננה מסתכמת בתחושות העלבון והניכור שהיא מעוררת בחלקים נרחבים מהציבור. במדינה מוקפת אויבים, הנמצאת תחת איום צבאי מתמיד, לשימוש בפוליטיקה כזו יש מחיר בחיי אדם. מחקרים בעולם מראים בעקביות כי ממשלות פופוליסטיות פחות כשירות לניהול מצבי משבר לאומיים, וכי חברות מקוטבות פגיעות יותר ללוחמה פסיכולוגית ודיסאינפורמציה.
ואכן, הפוליטיקה הפופוליסטית חיבלה קשות במרקם החברתי ובחוסן הלאומי של אזרחי ישראל. נתניהו השקיע שנים בהקמת מערך תעמולה משוכלל – מישראל היום ועד ערוץ 14 – שנועד להחדיר את דף המסרים רווי השנאה לכל בית במדינה. המאמצים נשאו פרי: מאז חזרתו לשלטון ב-2009, רמת הקיטוב בחברה הישראלית, שהייתה במגמת ירידה בעשור הראשון של המאה ה-21, נמצאת בעלייה עקבית. כולנו מרגישים את זה.
בחודשים האחרונים ניסו ראשי מערכת הביטחון, פעילי מחאה ואפילו שרים בממשלה להזהיר את נתניהו מפני השלכות הקרע חסר התקדים בחברה הישראלית – ללא הועיל. כל גורם שהעז להזהיר מפני ההשלכות הביטחוניות של ממשלת השיסוי, הותקף על-ידי מקורבי ראש הממשלה. כשגדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר וחבר ועדת חוץ וביטחון, הזהיר מפני אסון ביטחוני מתקרב – האשים אותו מקורבו של נתניהו, יעקב ברדוגו, כי הוא "מכניס פאניקה למערכת". כשהרמטכ״ל הרצי לוי ביקש להציג לנתניהו את השלכות הרפורמה המשפטית על צה"ל, ראש הממשלה סירב להיפגש איתו. אמ"ן שיגר לנתניהו לא פחות מארבעה מכתבים שהתריעו כי אויבי ישראל מזהים "נקודת חולשה היסטורית" כתוצאה מקריעת החברה הישראלית לגזרים – אך נתניהו בחר לדבוק בהפיכה. לאחרונה נחשף כי ראש חטיבת המחקר, עמית סער, התריע אישית בפני נתניהו ש״כלל השחקנים במערכת מצביעים על כך שישראל נמצאת במשבר חריף, חסר תקדים, שמאיים על לכידותה ומחליש אותה. עבור אויבנו המרכזיים, איראן, חיזבאללה וחמאס, חולשה זה ביטוי לתהליך… שסיומו בקריסתה של ישראל והמצב הנוכחי הוא הזדמנות להאיץ ולהעמיק את מצוקותיה״. במילים אחרות, החברה הישראלית נכנסה למלחמה כשהיא מפוררת, משוסעת ושונאת מתמיד, ושילמה על שנים של הסתה משולחת רסן שפגעה בעוצמתה הצבאית והביטחונית.
נתניהו הקים מערך תעמולה משוכלל שנועד להחדיר את דף המסרים רווי השנאה לכל בית במדינה. המאמצים השתלמו: מאז חזרתו לשלטון ב-2009, רמת הקיטוב בחברה הישראלית – שהייתה במגמת ירידה – צומחת בעקביות
לצד הפגיעה בחוסן החברתי, הפוליטיקה הפופוליסטית מחבלת במוסדות המדינה. הימין הפופוליסטי בישראל שקוע במתקפה חסרת מעצורים נגד משרדי הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט, התקשורת ועוד. עוינותם כלפי מוסדות אלו היא תוצר ישיר של השקפת עולמם: לתפיסתם, כל מגבלה על נציגיהם הפוליטיים היא מגבלה על רצון העם עצמו. כך, בכל פעם שגורם בלתי נבחר – בין אם אלה עיתונאים, שופטים או פקידים במגזר הציבורי – סבור כי הממשלה פועלת בצורה שלא תשרת את טובת אזרחי המדינה, הימין מציג זאת כניסיון של ה״דיפ סטייט״ או ״שלטון הפקידים״ לקדם מדיניות שמאל אליטיסטית על חשבון הבוחרים. כשהדרג המקצועי תחת מתקפה חזיתית, אנשים טובים עוזבים את השירות הציבורי (רק השנה חלה ירידה של 30 אחוז בביקוש למשרות במשרדי ממשלה) ושירותים חיוניים לא מתפקדים בזמן המלחמה (על פי מבקר המדינה, ״המכנה המשותף של הליקויים הוא העדר היערכות לשעת חירום״). את מוסדות המדינה הקורסים מחליפים אזרחים נחושים. כפי שאמר לאחרונה ראש המועצה האזורית גליל עליון, גיורא זלץ, משנחשף לתפקוד הממשלה במלחמה: "אנחנו נמצאים בתוך ניסוי ראשון מסוגו בעולם. האם מדינה יכולה להתנהל בעת מלחמה ללא ממשלה? זאת כרגע המציאות שלנו".
רוח ההתנדבות, גילויי הסולידריות ומעשי הגבורה שהתגלו בארץ מאז פרוץ המלחמה הם עדות לשיירי הרוח שעדיין מפעמת בחברה הישראלית – לא בזכות, אלא למרות ובניגוד להתנהלות הממשלה. תיאוריות הקונספירציה שמופצות בימין על כך ש"בוגדים מבפנים" אחראים למחדל ה-7 באוקטובר ושתושבי הקיבוצים "הביאו את זה על עצמם", האלימות כלפי משפחות החטופים ושיתוק מוסדות המדינה – כולם עדות לנזק העצום שהשלטון הפופוליסטי עולל לחוסנה הביטחוני של ישראל.
